הארון של חסרי הרישיון

"הארון של חסרי הרישיון" 

יונית, אשת תקשורת בת 36, מספרת למה החליטה סוף סוף להתחיל ללמוד נהיגה

הנה וידוי: אני בת 36, התחלתי ללמוד נהיגה כבר 3 פעמים. וכל פעם מחדש משהו גרם לי להפסיק.
"הפעם אני עושה את זה ! אם ילדים בני 17 עושים את זה, אז למה אני לא ?!" שאלתי את עצמי בפעם המי יודע כמה ואף פעם, שנה אחרי שנה, לא הייתה לי תשובה מספיק טובה באמת. לכל טעון שלי "למה לא", תמיד היה קול קטן ומרגיז מבפנים, שנופף לי את האמת בפרצוף:

"אני מפחדת לנהוג" (נו באמת, את לא מפחדת לצנוח, לצלול או לריב עם הקופאית הקשוחה בסופר בנורדאו).
"הסתבכתי עם לימוד התיאוריה" (הגזמת, למדת כבר 2 תארים).
"אין לי כסף עכשיו" (ת'כלס, בזבזת עלות של 8 רשיונות נהיגה על קולקציית השמלות שלך).
"שמעתי שלנשים יש בעיה של ראיה מרחבית" (עכשיו את סתם מחרטטת וגם שוביניסטית. מיליוני נשים נוהגות ומסתדרות מצוין).
"אני פשוט לא טובה בזה" (טוב, זה גם שקר גס. את טובה בשאר הדברים בחיים שלך, אין שום סיבה שתכשלי דווקא פה).
"אני תל אביבית. גם ככה אין פה חניה ואני פשוט מסתדרת מצוין בלי" (ואת גם כ"כ אוהבת לצאת מהעיר, שונאת להיות תלויה בטובות מאחרים ודרך אגב… תפסיקי כבר לסמוך על גברים שיאספו אותך לדייט).

וככה זה המשיך והמשיך, עד שפעם אחת, הקשיבה לגיבוב התירוצים והתסכולים שלי מישהי חכמה, שהוציאה בעצמה רישיון רק בגיל 40. היא הקשיבה והקשיבה ובסוף פשוט אמרה לי בשקט: "לנהוג ברכב זה בעצם כמו לנהוג את החיים". ובפעם ראשונה הקולות השתתקו והבנתי. זה הפחד לקחת אחריות, להתמודד ולהיות "ילדה גדולה" לגבי זה.

אז נגמרו לי כל התירוצים והחלטתי להיות "ילדה גדולה" לגבי זה. בחרתי מורה והתנעתי. בלי עצירות, בלי היסוסים ועם תכנון ברור להגיע ליעד. המורה מאמן "על רטוב", הסימולטור מאמן "על יבש" וביחד זה קורה. המיומנות נרכשת והביטחון עולה.

משיעור לשיעור, מורה הנהיגה הפך לידיד משעשע, שנמצא שם בטוב וברע; לתמוך וגם לנזוף ובעיקר ללמד אותי להתמודד עם המציאות בכביש. ודווקא כשאת "ילדה גדולה" את מבינה כמה המציאות הזו מורכבת, ודווקא כשאת "ילדה גדולה" את מבינה את גודל האחריות שנתנו לך בידיים. ודווקא כשאת "ילדה גדולה" את יודעת שחשוב שתנהגי, כי את תצליחי לנהוג ברכב, בדיוק כמו שאת מצליחה לנהוג את החיים.